נתקלת פעם בחיות בר באופן בלתי צפוי?
כמה חיות אתה רואה בתמונה הזו? (צולם על זרם סלמון באלסקה.)
סלעים עם חבטות וקונכיות צדפות מולבנות שמש מתכווצות מתחת לרגליים כשאני מתרוצצת על מישור גאות ושפל. האוויר סמיך במלח ואצות חשופות. על קו החוף ניצבים עצי אשוח ורוש מתנשאים כזקיפים בין יער לים. אני מתכופף מתחת לענף ומכניס מילה אחרת, שואף את הארומה הארצית של עץ רטוב. נעלם האור הבהיר של השמים הפתוחים, והוחלף בחופה ירוקה נוטפת. הצריחה של נשר קירח קורנת מסבך של איברים מכוסי אזוב מעל הראש. ערימות של דובים מנקדות שביל בוצי.
מעמיק יותר לתוך היער, אני מקביל לנחל שמתיז סלמון. השביל לוקח פנייה חדה כדי לחשוף אמא דוב עם שני גורים רטובים זעירים. אני עוצר, ופעימות הלב שלי מואצות. האם ואני מחליפים מבטים כשגור אחד צולל והשני מתרוצץ קרוב אליה, ואז המשפחה הפרוותית נעלמת לתוך היער.
בהמשך, אני מגיע למפל גועש, לצוואר בקבוק בנחל שבו דביקים סלמון משרצים ודובים רעבים מפטמים. סירחון של דם, מעיים ופגרי דגים נרקבים. דובים באים והולכים, דוהרים לתוך הנחל כדי לקחת סלמון, ותוך כדי כך מספקים חומרים מזינים עשירים מהדגים לקרקעית היער ואל שורשי העצים. אני עד למעגל עתיק יומין של טבע – בעלי חיים וצמחים, אדמה ומים, חיים ומוות.
לחזות: לראות אירוע או ידע על אירוע מתוך התבוננות או ניסיון אישי. במשך זמן רב, כך ראיתי את הטבע – כעד, מישהו מבחוץ שמסתכל פנימה, קרוב אך נפרד. וראיתי את עצמי כמי שמתעד את התרחשויות הטבע כדי לעזור לאחרים להבין את חשיבותו. אבל איך אוכל לשכנע אחרים לדאוג לטבע אם אני מחשיב את עצמי בנפרד ממנו ולא חלק ממנו?
עבור רבים מאיתנו, הפרידה הזו התרחשה מזמן, אלפי שנים לפני שנולדנו. כשהחלפנו אורח חיים נוודי צייד-לקאי בדרך חקלאית נייחת, תקחנו טריז בינינו לבין הדברים הפראיים. הטבע היה משהו שצריך לכבוש – יערות כרותים, ערבות חרשו והרים כרותים. לקחנו מה שרצינו, בלי להקשיב לחוכמת הבר. לא רואה את היער עבור הדגים או את כדור הארץ כבית שלנו.
גדרות, כבישים, ערים וגבולות חומות מפרידים בינינו עוד יותר מהכרת הטבע. כאשר אנו יוצאים למקום פראי, אנו רואים לעתים קרובות חיות בר מכלי רכב או פלטפורמה, מחזקות את הנפרדות שלנו ומשעממים אותנו בתחושת ביטחון מזויפת. אפילו ברגל, אני מציץ לטבע דרך עדשת זכוכית, מחזק את הזהות שלי כעד. ובכל זאת המחסום החזק ביותר שאנו בונים הוא בלתי נראה, לא פיזי. בראש שלנו, אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו לא צריכים את הטבע. שנוכל לחיות בסביבות מיוצרות המנוהלות על ידי הגאדג'טים העדכניים ביותר. התודעה היא דבר רב עוצמה, המתנודד בקלות ומותנה באמונותיו.
אבל גם התודעה יכולה להשתנות. לפעמים זה פשוט צריך טלטלה.
הטלטלה שלי הגיעה על זרם הסלמון ההוא. כשעמדתי לאורך הגדה עם עין אחת לחוצה אל העינית והעין השנייה פקוחה עבור דובים, ראיתי את המחזה שלפניי כצופה על הקצה. התמקדתי בסלמון, ניסיתי שוב ושוב להקפיא דג קופץ במסגרת שלי. שעות התאדו, כמו רסס המפל העולה לתוך היער. ואז הרגשתי משהו. תחושה חזקה שלא הייתי לבד.
כשהסתכלתי מהמצלמה, נבהלתי לראות דוב לידי לאורך הנחל – קרוב מדי מכדי לנחם. שמרתי על השכל וחשבתי מה לעשות הלאה. לשלוח יד אל ספריי הדובים שלי? לְגַבּוֹת? להגיד משהו? לא עשיתי כלום. הדוב בהה במים. יכולתי לשמוע אותו נושם, לראות את האוזניים שלו מתעוותות ואת האף מריח את האוויר בניחוח הסלמון. אותו אוויר שמפיח בי חיים. כששנינו עמדנו על הנחל והתבוננו בדגים שחוזרים הביתה למות, הטבע האמיתי שלי – זה שתמיד מחובר לדובים, לסלמון, לעצים, לאנושות – התעורר מהחלום המבוית.
פורסם במקור ב-3 בפברואר 2023
קישור לכתבת המקור – 2023-02-03 17:12:00
