פודקאסט: שחק בחלון חדש | הורד
הירשם: Spotify |
בפרק הזה, לבוב ולי הייתה ההזדמנות לדבר עם הצלם Xiomaro על דרך יצירתית שבהחלט לא התחילה בצילום.
לפני שהוא אי פעם הרים מצלמה, עולמו של Xiomaro סובב סביב מוזיקה ומשפטים. הוא הופיע, ניהל אמנים ובנה קריירה משפטית בעבודה עם מוזיקאים. הצילום באמת נכנס לתמונה רק לאחר שאבחון סרטן הערמונית אילץ אותו להאט ולחשוב מחדש איך הוא רצה שהחיים שלו ייראו קדימה.
מה שבא לאחר מכן לא היה איזה ציר דרמטי בן לילה. זה התחיל בשקט, עם נסיעות וזמנו בצילום פארקים לאומיים במהלך ההחלמה שלו. התקופה ההיא הובילה למשהו די מדהים: קבלה למגורי אמן בפארק הלאומי. החיים והעבודה בסביבה זו נתנו לו מרחב לחשוב, ליצור ללא לחץ ולהתחבר מחדש לסקרנות באופן שלא היה אפשרי בחייו המקצועיים הקודמים. עבודתו בפארק גדלה לתערוכות ועבודות, אך חשוב מכך, היא עזרה לו לגלות מחדש את השמחה שביצירת משהו פשוט כי הוא רצה.
צילומי רחוב הגיעו מאוחר יותר, כמעט בטעות.
תוך כדי נסיעה לעבודה חוקית שלקח ליציבות כלכלית, הוא החל לצלם את חיי היומיום בניו יורק. לא עם חזון גדול או תוכנית ארוכת טווח. בדיוק בתור תרגול. רק כדי להישאר עסוק ביצירתיות.
בשיחה שלנו, Xiomaro מדבר על כך שהרקע שלו במוזיקה עדיין מעצב את הדרך שבה הוא עובד היום. יש תחושה חזקה של אימפרוביזציה בגישה שלו, ללמוד את המלאכה, להכניס את החזרות, ואז לתת לאינסטינקט להשתלט. בין אם הוא מצלם נופים סוחפים בפארק לאומי או רגעים חולפים על מדרכה בעיר, אותו הלך רוח ממשיך.
אנחנו גם מדברים על איך שרידות הסרטן שינתה את מערכת היחסים שלו לזמן ולעבודה היצירתית עצמה. הצילום הפך פחות להישגים ויותר לנוכחות. פחות על מבנה ויותר על משחק.
זו שיחה ממש מהורהרת על המצאה מחדש, יצירתיות, ואיך לפעמים הדברים שמתחילים כפרקטיקות אישיות קטנות בסופו של דבר מעצבים מחדש את חייך בדרכים שמעולם לא ציפיתם.
קישור לכתבת המקור – 2026-02-13 20:28:00
