שאלות ותשובות עם דניאל מייסון: שילוב של פסיכיאטריה וכתיבה

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on telegram
Share on whatsapp
Share on email
פרסומת
תכנון תשתיות רפואיות


מְחַבֵּר דניאל מייסון, MD, א רפואה סטנפורד פסיכיאטר, זכה לאחרונה בפרס הבדיוני המוביל שהוענק על ידי פרסי הספר בקליפורניה חבר המושבעים על ספרו האחרון, "רישום המעבר שלי על פני כדור הארץ". הזוכים הקודמים כוללים תאורות כמו ג'ון סטיינבק, וואלאס שטגנר וג'ואן דידיון.

האוסף של תשעה סיפורים קצרים, מלא בנוף שופע המתרחש בתקופות מזמן, בוחן נושאים כגון הצורך בקשר אחד עם השני ועם עולם הטבע. זה היה עוֹלֶה לַגְמָר לפרס פוליצר בדיוני השנה.

דניאל מייסון זוכה בפרס הספר הקליפורני

הקריירה של מייסון כסופר החלה לפני שני עשורים כאשר במהלך לימודי הרפואה כתב את הרומן הראשון שלו, רב המכר הבינלאומי, "מכוון הפסנתר". מאז שילב בהצלחה קריירות כפולות כסופר וכפרופסור לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות החוקר, מלמד ומטפל בחולים.

מייסון זכה לאחרונה גם במלגת גוגנהיים והוא עובד שבתון על הרומן הבא שלו.

שאלתי אותו כיצד שתי התשוקות שלו-רפואה וכתיבה-מתקיימות בד בבד ומה מעורר את כתיבתו. שאלות ותשובות אלו מרוכזות וערוכות לשם הבהרה.

כתבת את 'מכוון הפסנתר' בזמן שהיית בבית הספר לרפואה. האם יצאת להיות גם סופר וגם רופא?

מעולם לא הרגשתי שיש לי תוכנית. לא תיארתי לעצמי שהוא עשוי להתפרסם ובאמת התחלתי אותו בעיקר כדרך לחקור רעיונות ותמונות שנתקלתי בהם במהלך שנה של מחקר מלריה בדרום מזרח אסיה. אבל התברר, הכתיבה הייתה דרך נפלאה לחשוב על מה שאני רואה ברפואה (כפי שהיא עדיין). זה עזר לי לחקור שאלות של מחלה, משמעות, קשרים בין אנשים.

כיצד השפיעה הקריירה שלך בפסיכיאטריה על כתיבתך?

עם הזמן, שתי הקריירות יצרו אינטראקציה בדרכים בלתי צפויות. לעתים קרובות אני מוצא שהבדיה מעידה על התרופה שלי כמו להיפך. בין אם חושבים על סיפורי המטופלים במונחים של מבנים נרטיביים, ובין אם מנסים להקדיש תשומת לב רבה יותר לעולם החומרי של האדם או להיכנס לעולמו הפנימי של הדמות, כל אלה הם מרכיבים חיוניים של בדיה המרכיבים גם הם כל כך הרבה מפגש קליני.

הסיפורים הקצרים שלך מרמזים שאתה חוקר בנשמה. אתה יכול לספר לנו על כמה שלך מסעות – וכיצד הם עזרו לעצב את הכתיבה שלך?

התחלתי את הסיפור הראשון ב"רישום המעבר שלי לכדור הארץ "בשנת 2003, בתקופה שבה טיילתי הרבה. הרבה מזה היה בברזיל, שם עבדתי על רומן. אבל בסופו של דבר עברתי מסלול נפלא באמזונס, טיול שנשאר אחת החוויות יוצאות הדופן בחיי.

עם זאת, לא עזבתי את ארצות הברית כבר יותר מעשור. כל כך הרבה מה"מסעות "שלי היו דמיוניים. לדוגמה, מעולם לא הייתה לי הזדמנות ללכת להרים במזרח אירופה, שם מתרחש הרומן האחרון שלי, "חייל החורף".

אבל גם כשאני כותב על מקום מרוחק, אני בדרך כלל שואב את ההשראה מהעולם שלי. הדבר נכון במיוחד לגבי "רישום", העוסק בחששות קליפורניים מאוד – מהשפעות של הידרדרות סביבתית ועד לבידוד שהביאה הטכנולוגיה.

קראתי שיש לך כבוד לספרות ישנה. אתה יכול לפרט על זה?

כמו בנסיעות, תמיד מצאתי שההיסטוריה מציעה דרכים לחקור מגוון של ניסיון ולהבין היכן אני נמצא. אבל אני נמשך לשפה ולצורות נרטיב יוצאות דופן, במיוחד טקסטים לא בדיוניים כמו כתבי עת רפואיים או חשבונות טיולים ישנים יותר.

לדוגמה, בסיפור הקצר "מותו של הפוליליסט", נשבתי באנרגיה ובקצב של תחילת 19ה נרטיבי אגרוף מהמאה, שמשתמשים באוצר מילים מוכר ומוזר לחלוטין. התרגשתי באותו אופן שמוזיקאי היה מתרגש מגילוי כלי חדש – רוצים לנגן אותו ולראות אילו קולות הוא יכול להשמיע.

אבל אני תוהה אם העניין הזה הוא גם דרך לחקור אותו שֶׁלִי אנגלית, המחפשת את התקדימים שלה ובכך משמשת מעין ארכיאולוגיה אישית של השפה המעצבת את עולמי ומחשבותיי.

תדהמה לעולם הטבע פורחת בכל כך הרבה מדפי הספר הזה. איזה תפקיד ממלאת הסביבה בכתיבה שלך?

תמיד נמשכתי עמוק לעולם הטבע. גדלתי בקליפורניה ומבלה הרבה זמן בחוץ. אבל משהו קרה בשנות העשרים המאוחרות שלי, במיוחד בטיול ההוא לאמזונס, ולפתע הוד מעלתו של עולם הטבע התגלתה בצורה אקסטטית כמעט. תחושת היראה הזו רק הלכה וגדלה, וכמה מהסיפורים בספר היו דרכים לחקור אנשים שמוצאים את עצמם נדהמים מהיופי והפלא של עולם הטבע.

ספר זה יוצא בהוצאת ליטל, בראון וחברה.

תמונה על ידי דריוש סנקובסקי



קישור לכתבת המקור – 2021-09-22 21:45:00

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on telegram
Telegram
Share on whatsapp
WhatsApp
Share on email
Email
פרסומת
X-ray_Promo1

עוד מתחומי האתר